מרכז חיבוק ישראלי

כשהגעתי לניו יורק לראשונה כסטודנטית צעירה לפסיכולוגיה, לא העליתי על דעתי שאשאר כאן 25 שנים.
כמו ישראלים רבים, חשבתי שהשהות שלי כאן תהיה זמנית אבל לחיים היו תוכניות אחרות. לאורך השנים התגעגעתי למקום שירגיש באמת כמו בית, מקום שבו שירים ישראליים יחזירו אותנו לשורשים שלנו, שבו המילה “קהילה” תבטא יותר מסתם שכנות. כאמא שמגדלת ילדים הרחק מהמשפחה, הרגשתי את החוסר במעגל שמבין באמת את החוויה הישראלית: את השמחה, הקושי והמורכבות שבחיים בין שני עולמות.
תמיד חוויתי בתוכי קונפליקט. ישראל היא מדינה שאפשר לעזוב אבל את הישראליות שלך אי אפשר באמת לעזוב. אנחנו נשארים מחוברים למקום שאנו כל כך דואגים לו, נושאים אותו איתנו לכל מקום שאליו נלך. הזהות הזו עם השפה, החום וההיסטוריה ממשיכה לעצב אותנו בכל מקום שבו אנו חיים. בשבילי כאמא, זו לא הייתה רק שאלה של שייכות זו הייתה שאלה של זהות עבור הילדים שלי. לא יכולתי לאפשר להם לגדול בלי להחזיק בשורשים שלהם, בשפה שלהם, ובגאווה שבהיותם ישראלים.